חווית ההגעה למחלקה מטלטלת, וההבנה שזה יכול להגיע לכל בית, לא משנה עד כמה ההורים מעורבים או הילדים מדהימים, היא קשה. האם קוראת לדבר על הנושא ולשתף, כדי להסיר את "מסך האשמה והבושה" ולהעלות את המודעות.

אמא אחרת מספרת שבתה הגיעה למצב שלא יצאה מהבית ולא הלכה לבית הספר. הם ניסו הכול כדי למנוע אשפוז, אך לאחר שפסיכיאטר שאל אותם אם הם רוצים להצטרף לעמותה להורים שכולים, הבינו ש'אין ברירה'. היא מדגישה שקשה לבקש או לקבל עזרה, וקשה להבין שהפכו לחלק מהמשפחה הזו שלא נבחרה.

"הורים שמרגישים שילדם צריך עזרה או שהם זקוקים לתמיכה, מופנים לרופא המטפל בקופת החולים, למרפאות בקהילה, או במקרים דחופים, לחדר המיון בבית החולים." (זוהי פסקה המציעה פתרון ותמיכה מעשית, ולכן מתאימה לנושא ה"שיקום").

"אמא לילדה בת 13 מספרת שקשה מנשוא לחשוב על בתה כשהיא נמצאת במחלקה לבריאות הנפש לצד ילדים פסיכוטיים, אלימים וסכיזופרנים. היא חוששת שהבת שלה תושפע מילדים אחרים וחוזרת עם שמות של מחלות שלא הכירה."

"אם אחרת מספרת שבכיתה ד' בתה גזרה לעצמה את כל השיער, וזו הייתה הנקודה שהבינה שצריך להתייחס לזה. כשהגיעה לכיתה ח' החלה לדבר על כוונות אובדניות, והוא המליץ על טיפול רגשי שנדחה. לאחר טריגר שגרר חרדות קשות, חוסר רצון לתפקד והתנהגות מתגוננת, ובהחלטת בית משפט, היא אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי. האם לא תשכח את 'ההלם שלה כשנאלצנו להשאיר אותה שם'."

הלם פחד ותקווה

י', אמא לנערה מתמודדת, הבינה שבתה במקום אחר כשראתה את חבריה עולים לחטיבת הביניים והיא נסעה למחלקה הפסיכיאטרית. היא מתארת את ההתמודדות כארוכה וקשה, וחוסר עזרה, אך בוחרת להסתכל קדימה. היא משתדלת למצוא זמן לעצמה בפעילויות של 'זה בנפשי', שנותן לה "מרחב נשימה". לדעתה, המערכת צריכה להתקדם ולהציע מגוון טיפולים, וטיפול בטבע משנה חיים. מסרה למשפחות הוא להמשיך להאמין, להחזיק תקווה, ולא להסתכל יותר מדי קדימה – להיות ב"כאן ועכשיו".

אמונה ובחירה בהווה

מאבק, כעס ותקווה

לסיפורים המלאים

אובדן ילדות

לסיפורים המלאים

סיפורים נוספים

קולות האחים והסבתא

ל', אמא למתמודדת צעירה, מספרת שרגע ההבנה של מצב בתה היה הקלה – סוף סוף היה הסבר להתנהגותה, והיא הבינה שיש דרך לעזור. הם החלו בטיפולים ותרופות, והאחדות שלהם כזוג נתנה להם כוח. הם החליטו לשתף את הסביבה הקרובה (משפחה, חברים וצוות בית הספר) וקיבלו תמיכה. לדברי ל', המעבר לחינוך מיוחד היה נקודת המפנה שהצילה את בתה. היא מבינה שיש סטיגמות סביב חינוך מיוחד בהקשר הנפשי, אך שם בתה מצאה את עצמה. החוויה שינתה את תפיסתה לגבי בריאות הנפש – היא הבינה עד כמה התופעה רחבה ועדיין לא מדוברת, והיא יכולה להגיע לכל אחד. מסרה להורים אחרים הוא: "אל תפחדו לשתף את מי שיכול להיות לכם משענת, אין שום סיבה להתבייש. אתם לא צריכים להיות לבד בהתמודדות הזו".

ע', אח של מתמודדת צעירה, חש הקלה כשגילה את שם הבעיה של אחותו, כי הבין שהיא "לא סתם עושה דווקא". הוא נעזר בפסיכולוגית שלו כדי לעבד את הדברים. הוא לא חש שינוי בתפיסתו כלפי מתמודדי נפש, אך חשוב לו לומר לאחותו שהוא לצידה ואוהב אותה.

ר', סבתא למתמודדת צעירה, מתארת את הרגעים הקשים ביותר כשהנכדה פגעה בעצמה. למרות הקושי, היא בחרה להיות שם עבורה ללא תנאי, נסעה לבקר אותה והביאה לה דברים שהיא אוהבת. היא אופטימית לגבי השיפור ומקווה שהמודעות של משרדי הממשלה תגדל כדי לתת מענה למתמודדים בישראל. מסרה למשפחות: "תהיו סבלניים. גם כשקשה, גם כשלא מבינים – פשוט תהיו שם".

ד', אח של נערה מתמודדת, חש דאגה וחשש לגבי העתיד. הוא זוכר מתח סביב שולחן השבת כשאחותו חוותה התקף חרדה. עם הזמן, דברים השתנו: אחרי האשפוז כמות ההתקפים ירדה, והיא חזרה לתקשר עם חברות.

נ', אחות של מתמודדת, פחדה בהתחלה ודאגה מהעתיד. היא הרגישה שהיא צריכה למצוא בתוכה כוחות להחזיק מעמד ולמדה לשמור על פרופורציות – לתת למצב מקום, אך לא להפוך אותו לסיפור שלה. היא הבינה שבריאות הנפש "לא רק עניין של מצבים קיצוניים" אלא חלק מהחיים של כולנו. מסרה הוא שהכוח טמון בהבנה כיצד אפשר לצמוח מתוך האתגר, להרחיב את הרגישות וההכלה לתחומי חיים אחרים ולחוות תחושת משמעות.

הכוח בשיתוף והאחדות

אמא לשלושה מספרת שמסעה החל כשהבן שלה התחיל לסבול מהתקפים אפילפטיים בגיל חמש, ובגיל שש המצב התדרדר. הוא אובחן עם תסמונת נדירה, אוטיזם נרכש עם פגיעה מוחית, שהם תוצאה של גלים אפילפטיים שגרמו נזק בלתי הפיך. בכיתה ג' הוא אמר: "אמא, אני לא מפסיק לשמוע תפילות בראש שלי", ואז הגיעה הפסיכוזה הראשונה. הוא התנתק, בהה ודיבר לעצמו. הוא אושפז לבירור, שוחרר עם המלצה לאשפוז יום, אך אין מענה רפואי רב לאתגר נפשי שמקורו במחלה אורגנית.

בזמן שההורים עסוקים בטיפול בבן, הבת הקטנה החלה להתדרדר במעבר ליסודי. היא הסתירה את מצבה כדי לא להכביד עליהם, ובשלב מאוחר גילו שהיא במצב לא טוב, ואובחנה עם הפרעת אישיות גבולית. אחד האתגרים הגדולים ביותר הוא תחושת הבדידות, הריחוק מהמשפחה המורחבת ומהחברים. האם חשה קושי להיות בקשרים חברתיים המבוססים רק על "המכנה המשותף של הורות לילדים מתמודדי נפש". למרות הקשיים, היא משתפת תובנה מרגשת: התמודדות נפש היא כמו "שמיכה מלוכלכת" שמכסה את הילד, אך לפעמים היא מוסטת ואז "את רואה את הילד מתחת". רגעי החסד האלה מזכירים לה "שיש על מה להיאבק".