יום אחד, כשהייתה בת 10, שי לקחה סכין מטבח ואמרה "מה יקרה אם אחתוך את עצמי בסכין?", מה שהוביל לפנייה למיון בעצת פסיכיאטרית. לאחר צרחות ואיומים בבית, הגיעו למיון אך שי נראתה מאושרת, והם שוחררו להדרכת הורים. לאחר האשפוז, עשו שיחה משפחתית ושיתפו את משפחותיהם בקושי. שי הייתה באופוריה מהאשפוז שבו קיבלה תשומת לב, אך אחרי תקופה, היא זרקה סכין לכיוון האם, והוחלט לחזור לאשפוז, הפעם בבית חולים פסיכיאטרי.

​

כשנכנסו ללובי של המחלקה, האם הרגישה הקלה למראה הדלתות השקופות והנעולות, ותיארה זאת כ"כספת של ילדים". היא חשה שהם סוף סוף מובנים. שי נשארה שם באותו יום ושמחה להישאר, כיוון שבמחלקה הרגישה שהיא לא צריכה להעמיד פנים ולהדחיק את מי שהיא באמת. במחלקה, חסרה התייחסות לאחים ולהורים. ההורים הכירו את הורים לילדים אחרים, ומהמפגשים בחניה ובבית קפה נוצרה קבוצת תמיכה הדוקה. קבוצת ההורים הזו הייתה קריטית עבורם, וקבוצת הילדים היא המקום היחיד שבו שי יכולה להיות מי שהיא באמת. האם הרגישה "מורעבת" לפגוש אנשים שחווים את אותם דברים.

ש', אמא לנערה מתמודדת בת 17, מספרת שבתה תמיד הייתה רגישה, ועם תחילת המלחמה החרדות צפו והתגברו. לאחר שלושה שבועות המצב הפך לפיזי – רעידות, קושי בנשימה והכחלה. לאחר שפנו לפסיכיאטרית, התברר שיש גם רקע דיכאוני שמחזק את החרדות. הנערה הפסיקה לתפקד וללכת לבית הספר, והגיעו למרכז טרום אשפוזי, ומאוחר יותר הומלץ על אשפוז בשל "אמירות אובדניות".

​

להשאיר את הילדה מאושפזת היה "רגע של קריסה". כשחזרו בערב, הילדה הייתה רגועה ושלווה, וההורים הבינו שעשו את הדבר הנכון, כיוון שהאשפוז נתן לה תחושת ביטחון. לאחר ארבעה חודשי אשפוז, החל תהליך שיקום הדורש "המון סבלנות". האם מתארת את משפחתה כנורמטיבית וחמה, ואת המצב כרעם ביום בהיר. עקב חרדות שמקורן במפגשים חברתיים, יעצו להם "לסגור את הבית", והם חוו חצי שנה של בדידות. כשהבת החלה להשתפר, הסביבה "חיבקה אותם בחזרה".

​

המשפחה עדיין בתוך התהליך, לומדת "לחיות עם זה" ולהבין שזו "לא בושה ולא כישלון". האם מספרת שרק במסע החוסן של 'זה בנפשי' הרגישה בפעם הראשונה שהיא "לא לבד". המסע היה נקודת מפנה שבה הכירה אימהות נוספות, קיבלה כלים להתמודדות ומצאה מקום לנשום. שנה לאחר מכן הצטרפה שוב "כאמא אחרת," חזקה ושלמה יותר, הפסיקה להתבייש ומחזקת אחרות. היא מודה לליווי של 'זה בנפשי' ולקבוצות הווטסאפ של ההורים על התמיכה ששינתה את חייה. מסרה הוא שהורים אחרים לא צריכים להתמודד לבד: העמותה עושה עבודת קודש ונתנה להם להבין שזה "לא קרה לנו כי אנחנו לא בסדר".

שי ו"כספת הילדים"

מאז שהייתה פעוטה, מוריה (שם בדוי) חוותה התקפי זעם, חרדה, ומצבי רוח משתנים ללא הפסקה, והתנגדה לכל דבר. היא אובחנה מוקדם עם הפרעת קשב וריכוז, אך הוריה המשיכו לחפש מענה כיוון שהיה להם ברור שיש "עוד משהו". המשפחה עברה מרופא לרופא, פסיכולוגים ופסיכיאטרים, וניסתה למעלה מעשרה סוגי כדורים שונים. לאחר התעקשותם והתפרצויות שסיכנו אותה ואת סביבתה, אובחנו אצלה גם מאניה דפרסיה, הפרעה התנגדותית והפרעת תקשורת חברתית, מה שהוביל לאשפוז הראשון.

​

ההחלטה לאשפז הייתה רגע של שוק והלם. האם מספרת שהיא נאלצה לסמוך בעיניים עצומות על אנשים אחרים עם בתה, ובראשה רצו קלישאות וסטריאוטיפים על בתי חולים פסיכיאטריים לילדים. לשמחתה, קיבלו אותן בזרועות פתוחות. הקושי הגדול ביותר הוא הקושי הסביבתי; יש ביקורת רבה כמו "היא לא מחונכת" או "את לא מחזיקה אותה מספיק חזק," והאם צריכה כל הזמן להסביר ולתרץ. היא מתארת את התחושה ש"שמים חותמת שיש לך 'ילדה משוגעת', אין דרך חזרה".

​

מוריה צפויה להישאר באשפוז למשך מספר חודשים כדי לקבל טיפול מקיף. לצד הפחדים, האם חשה גם תקווה. חלומה הוא להעלות את המודעות החברתית, למנוע סטיגמות בנוגע לטיפול פסיכיאטרי או פסיכולוגי, וליצור רשת חברתית ותמיכה למשפחות ולילדים. היא מייחלת ליום שבו לא תצטרך ללחוש בשקט שהיא הולכת לקבוצת תמיכה או נעזרת במחלקת הרווחה – זה יהיה הניצחון האמיתי.