משנים תודעה
עמותת 'זה בנפשי' פועלת להעלאת המודעות הציבורית ולשינוי התפיסה החברתית בנוגע לילדים ובני נוער המתמודדים עם אתגרים נפשיים. העמותה יוזמת כנסים, ימי עיון וקמפיינים להעלאת מודעות הציבור ולשינוי התפיסה בנוגע לילדים ולבני הנוער מתמודדי נפש, לוקחת חלק פעיל בדיונים ציבוריים ובוועדות בכנסת ומקיימת קשר רציף עם נציגי ציבור ושותפים מקצועיים כדי להשפיע מבפנים על עיצוב. מדיניות שתתקדם הכלה, תמיכה ונראות לכל ילד ומשפחה.
א', אמא לנערה מתבגרת, מספרת שאחד הרגעים הקשים ביותר היה כשתמונה של בתה מנסה לפגוע בעצמה הופצה ברשתות החברתיות והגיעה לכל הנוער בישוב. היא חשה שהצוות בבית הספר התעסק בעיקר בהשפעה על הילדים האחרים והמצוקה של בתה הייתה "זניחה". היא בחרה להתמודד באמצעות עשייה – חיפוש מטפלים ומסגרת מתאימה. א' גילתה כמה מעט אנשים מבינים את עוצמת הקושי. מסרה הוא למצוא מי לשתף, כיוון שזו לא בושה להיות מתמודד נפש, וזו לא בחירה של המתמודד.
הפצת תמונה ודרישה להקשבה
סיפורים נוספים
בגיל 7, א' חוותה אלימות קשה מקבוצת ילדים בבית הספר, אירוע שהוביל אותה לבכי, התכנסות והפסקת אכילה. היא טופלה על ידי פסיכיאטר ודיאטנית, והחלה לקבל טיפול תרופתי. התופעות החמירו – אלימות, בריחה מהבית, נעילה בחדר וירידה דרסטית במשקל. למרות שהוזכר אשפוז, לקח להורים זמן להבין שזה מה שנדרש. לאחר החמרה וחוות דעת נוספות, הבינו שהבת שלהם חווה מחשבות אובדניות, ויומיים לפני תאריך האשפוז המוסכם, א' ניסתה להתאבד ונמצאה ברגע האחרון עם חצי גוף מחוץ לחלון. בגיל 9, היא אושפזה בבית החולים לבריאות הנפש בנס ציונה.
ההתחלה הייתה קשה: ההבנה שהיא נשארת לבד והקושי של האחים שנשארו בבית ללא אבא ואמא. ההורים הרגישו אבל יומיומי על הילדה שהייתה עד גיל 7 ולא תחזור. גם בני המשפחה הקרובים עברו תהליך אבל, אך רובם לא יכלו להכיל את המצב. המשפחה חשה בדידות, אשמה, בושה, שיפוטיות, חריגות ואי רצון להסביר לאחרים מה קורה. גם הפן הכלכלי נפגע, ומשלב מסוים לא קיבלו תמיכה מהמדינה. הם למדו על בשרם כמה קשה להיות "חלק מנפגעי תחום בריאות הנפש". לאחר מסכת בדיקות וניסיונות איזון בבית החולים, אובחנה א' עם מאניה דפרסיה.
אחרי כשנה וארבעה חודשים א' חזרה הביתה, אך ההתדרדרות לא איחרה לבוא, והחלום לחזור להיות משפחה 'נורמלית' התנפץ. א' עברה לפנימייה פוסט-אשפוזית, שם היא נמצאת עד היום ומקבלת מעטפת תומכת של מסגרת, צוות ברור, גבולות ויציבות. ההורים מבקרים אותה מדי שבוע, וחזרו להיות "רק" ההורים שלה. האם (י') מעריצה את בתה על ההתמודדות, והמשפחה כולה למדה לקבל יותר את האחר ולהתלכד. לאחר שטיפלו באחים, ההורים התפנו לשקם את הזוגיות שלהם. מסרם החשוב הוא שהם יהיו שם בשביל הילדים "בכל מצב".
בגיל 10, א' הייתה מעורבת בתאונת דרכים, סבלה מכאבים, ולאחר שאמרה שהיא נחנקת, הפסיקה לדבר למשך 24 שעות. מכיוון שלא עלו ממצאים פיזיים, הומלץ על טיפול רגשי, ובמשך שנה טופלה על ידי עובדת סוציאלית ופסיכיאטרית. במהלך הקורונה, הבחינה הפסיכיאטרית בתחילתה של אנורקסיה אצל א', שבגיל 11.5 עסקה בספורט שעות ארוכות ופחדה לאכול. המצב הידרדר, ובגיל 14 התמוטטה בדרך לבית הספר. באותו יום הפסיקה שוב לדבר, עצמה עיניים והתנתקה.
לאחר שבוע של בדיקות במחלקת הילדים, נקבע כי מדובר בבעיה רגשית – דיכאון ואנורקסיה. במהלך אשפוז של חודש במחלקת בריאות הנפש, התגלה הסוד הגדול של א': היא עברה תקיפה מינית בבית הספר ולא סיפרה לאיש. הגילוי איפשר לצוות לטפל בה בדרך המתאימה. במשך 3 חודשים א' שוקמה, בתהליך שכלל כאב, פלאשבקים, התנתקויות ופגיעה עצמית. מנהלת בית הספר לא הסכימה לקבלה בחזרה, והיא למדה בגהה במשך 5 חודשים. היום היא סובלת מדיכאון קל, התגברה על האנורקסיה, ותדירות הפגיעות העצמיות נמוכה. האם מרגישה שא' קיבלה תמיכה וליווי לאורך כל הדרך, מה שמאפשר לה להשתקם ולנהל אורח חיים בריא ככל הניתן.
פגיעה, אשפוז יום ו'ללכת על ביצים'
מיטל, אמא של א', מסכמת את התוצאה הקשה ביותר של המסע במילים "האמון בבני אדם נפגע". א' הייתה ילדה חזקה, אך שני אירועים בכיתה ה' שברו אותה: נעילה בשירותים על ידי בנות הכיתה , ואירוע אלים יותר שבו הכו אותה, נגעו בחזה שלה, לעגו, וכרכו סביבה וילון. לאחר שניסתה להתקשר להורים מהמזכירות, היא נתקלה ב"חומת אטימות" – המזכירה חטפה את השפופרת והמנהל צעק עליה והעיף אותה החוצה.
מאז, א' ניסתה להתאבד. היא אובחנה עם פוסט טראומה, דיכאון, חרדה ואובדנות, והיא צפויה להישאר במסגרת אשפוז יום למשך שנה שלמה, במקום 3-5 חודשים כמקובל. בבית המצב דורש "ערנות מתמדת" ו"ללכת על ביצים". המשפחה כולה נחשפה לסיטואציות קשות, החרדות של כולם גברו, והילדים הפכו תלותיים. האם מספרת שהיו "סמרטוטים" במשך תקופה ארוכה.
הסביבה הקרובה ניסתה לתמוך, אך לא יכלה באמת להבין. לאט לאט הם החלו לשתף וקיבלו תמיכה, אך היו צריכים "לדבר שפה אחרת" והסביבה לא הבינה, לדוגמה: סבתא של א' לא הבינה מדוע אירוע החזרת ירדן ביבס עורר בה סיוטים וחרדות. למרות הכול, מיטל דבקה באמונה וממליצה להורים "תלחמו עד שתמצאו את הטיפול הנכון ואת המקום שיוכל להרים אתכם ואת הילד". היא מדגישה את חשיבות התמיכה ממי שעבר חוויה דומה, ומבקשת מהחברה: "תקשיבו לילדים! כשילד זועק לעזרה, תסתכלו לו בעיניים ואל תתעלמו"
אנורקסיה וגילוי הסוד
א׳ ואובדן הילדות שהייתה
אובדן הילדות
בגיל 10, א' הייתה מעורבת בתאונת דרכים, סבלה מכאבים, ולאחר שאמרה שהיא נחנקת, הפסיקה לדבר למשך 24 שעות. מכיוון שלא עלו ממצאים פיזיים, הומלץ על טיפול רגשי, ובמשך שנה טופלה על ידי עובדת סוציאלית ופסיכיאטרית. במהלך הקורונה, הבחינה הפסיכיאטרית בתחילתה של אנורקסיה אצל א', שבגיל 11.5 עסקה בספורט שעות ארוכות ופחדה לאכול. המצב הידרדר, ובגיל 14 התמוטטה בדרך לבית הספר. באותו יום הפסיקה שוב לדבר, עצמה עיניים והתנתקה.
לאחר שבוע של בדיקות במחלקת הילדים, נקבע כי מדובר בבעיה רגשית – דיכאון ואנורקסיה. במהלך אשפוז של חודש במחלקת בריאות הנפש, התגלה הסוד הגדול של א': היא עברה תקיפה מינית בבית הספר ולא סיפרה לאיש. הגילוי איפשר לצוות לטפל בה בדרך המתאימה. במשך 3 חודשים א' שוקמה, בתהליך שכלל כאב, פלאשבקים, התנתקויות ופגיעה עצמית. מנהלת בית הספר לא הסכימה לקבלה בחזרה, והיא למדה בגהה במשך 5 חודשים. היום היא סובלת מדיכאון קל, התגברה על האנורקסיה, ותדירות הפגיעות העצמיות נמוכה. האם מרגישה שא' קיבלה תמיכה וליווי לאורך כל הדרך, מה שמאפשר לה להשתקם ולנהל אורח חיים בריא ככל הניתן.
מיטל, אמא של א', מסכמת את התוצאה הקשה ביותר של המסע במילים "האמון בבני אדם נפגע". א' הייתה ילדה חזקה, אך שני אירועים בכיתה ה' שברו אותה: נעילה בשירותים על ידי בנות הכיתה , ואירוע אלים יותר שבו הכו אותה, נגעו בחזה שלה, לעגו, וכרכו סביבה וילון. לאחר שניסתה להתקשר להורים מהמזכירות, היא נתקלה ב"חומת אטימות" – המזכירה חטפה את השפופרת והמנהל צעק עליה והעיף אותה החוצה.
מאז, א' ניסתה להתאבד. היא אובחנה עם פוסט טראומה, דיכאון, חרדה ואובדנות, והיא צפויה להישאר במסגרת אשפוז יום למשך שנה שלמה, במקום 3-5 חודשים כמקובל. בבית המצב דורש "ערנות מתמדת" ו"ללכת על ביצים". המשפחה כולה נחשפה לסיטואציות קשות, החרדות של כולם גברו, והילדים הפכו תלותיים. האם מספרת שהיו "סמרטוטים" במשך תקופה ארוכה.
הסביבה הקרובה ניסתה לתמוך, אך לא יכלה באמת להבין. לאט לאט הם החלו לשתף וקיבלו תמיכה, אך היו צריכים "לדבר שפה אחרת" והסביבה לא הבינה, לדוגמה: סבתא של א' לא הבינה מדוע אירוע החזרת ירדן ביבס עורר בה סיוטים וחרדות. למרות הכול, מיטל דבקה באמונה וממליצה להורים "תלחמו עד שתמצאו את הטיפול הנכון ואת המקום שיוכל להרים אתכם ואת הילד". היא מדגישה את חשיבות התמיכה ממי שעבר חוויה דומה, ומבקשת מהחברה: "תקשיבו לילדים! כשילד זועק לעזרה, תסתכלו לו בעיניים ואל תתעלמו"
א', אמא לנערה מתבגרת, מספרת שאחד הרגעים הקשים ביותר היה כשתמונה של בתה מנסה לפגוע בעצמה הופצה ברשתות החברתיות והגיעה לכל הנוער בישוב. היא חשה שהצוות בבית הספר התעסק בעיקר בהשפעה על הילדים האחרים והמצוקה של בתה הייתה "זניחה". היא בחרה להתמודד באמצעות עשייה – חיפוש מטפלים ומסגרת מתאימה. א' גילתה כמה מעט אנשים מבינים את עוצמת הקושי. מסרה הוא למצוא מי לשתף, כיוון שזו לא בושה להיות מתמודד נפש, וזו לא בחירה של המתמודד.
הפצת תמונה ודרישה להקשבה
סיפורים נוספים
בגיל 7, א' חוותה אלימות קשה מקבוצת ילדים בבית הספר, אירוע שהוביל אותה לבכי, התכנסות והפסקת אכילה. היא טופלה על ידי פסיכיאטר ודיאטנית, והחלה לקבל טיפול תרופתי. התופעות החמירו – אלימות, בריחה מהבית, נעילה בחדר וירידה דרסטית במשקל. למרות שהוזכר אשפוז, לקח להורים זמן להבין שזה מה שנדרש. לאחר החמרה וחוות דעת נוספות, הבינו שהבת שלהם חווה מחשבות אובדניות, ויומיים לפני תאריך האשפוז המוסכם, א' ניסתה להתאבד ונמצאה ברגע האחרון עם חצי גוף מחוץ לחלון. בגיל 9, היא אושפזה בבית החולים לבריאות הנפש בנס ציונה.
ההתחלה הייתה קשה: ההבנה שהיא נשארת לבד והקושי של האחים שנשארו בבית ללא אבא ואמא. ההורים הרגישו אבל יומיומי על הילדה שהייתה עד גיל 7 ולא תחזור. גם בני המשפחה הקרובים עברו תהליך אבל, אך רובם לא יכלו להכיל את המצב. המשפחה חשה בדידות, אשמה, בושה, שיפוטיות, חריגות ואי רצון להסביר לאחרים מה קורה. גם הפן הכלכלי נפגע, ומשלב מסוים לא קיבלו תמיכה מהמדינה. הם למדו על בשרם כמה קשה להיות "חלק מנפגעי תחום בריאות הנפש". לאחר מסכת בדיקות וניסיונות איזון בבית החולים, אובחנה א' עם מאניה דפרסיה.
אחרי כשנה וארבעה חודשים א' חזרה הביתה, אך ההתדרדרות לא איחרה לבוא, והחלום לחזור להיות משפחה 'נורמלית' התנפץ. א' עברה לפנימייה פוסט-אשפוזית, שם היא נמצאת עד היום ומקבלת מעטפת תומכת של מסגרת, צוות ברור, גבולות ויציבות. ההורים מבקרים אותה מדי שבוע, וחזרו להיות "רק" ההורים שלה. האם (י') מעריצה את בתה על ההתמודדות, והמשפחה כולה למדה לקבל יותר את האחר ולהתלכד. לאחר שטיפלו באחים, ההורים התפנו לשקם את הזוגיות שלהם. מסרם החשוב הוא שהם יהיו שם בשביל הילדים "בכל מצב".
פגיעה, אשפוז יום ו'ללכת על ביצים'
אנורקסיה וגילוי הסוד
א׳ ואובדן הילדות שהייתה
אובדן הילדות
עמותת ״זה בנפשי״
טלפון: 051-230-1343
רחוב החצב 10, תל-מונד, 4061132,
ת.ד 436
ח.פ. 580708162
סיפורים נוספים
מיטל, אמא של א', מסכמת את התוצאה הקשה ביותר של המסע במילים "האמון בבני אדם נפגע". א' הייתה ילדה חזקה, אך שני אירועים בכיתה ה' שברו אותה: נעילה בשירותים על ידי בנות הכיתה , ואירוע אלים יותר שבו הכו אותה, נגעו בחזה שלה, לעגו, וכרכו סביבה וילון. לאחר שניסתה להתקשר להורים מהמזכירות, היא נתקלה ב"חומת אטימות" – המזכירה חטפה את השפופרת והמנהל צעק עליה והעיף אותה החוצה.
מאז, א' ניסתה להתאבד. היא אובחנה עם פוסט טראומה, דיכאון, חרדה ואובדנות, והיא צפויה להישאר במסגרת אשפוז יום למשך שנה שלמה, במקום 3-5 חודשים כמקובל. בבית המצב דורש "ערנות מתמדת" ו"ללכת על ביצים". המשפחה כולה נחשפה לסיטואציות קשות, החרדות של כולם גברו, והילדים הפכו תלותיים. האם מספרת שהיו "סמרטוטים" במשך תקופה ארוכה.
הסביבה הקרובה ניסתה לתמוך, אך לא יכלה באמת להבין. לאט לאט הם החלו לשתף וקיבלו תמיכה, אך היו צריכים "לדבר שפה אחרת" והסביבה לא הבינה, לדוגמה: סבתא של א' לא הבינה מדוע אירוע החזרת ירדן ביבס עורר בה סיוטים וחרדות. למרות הכול, מיטל דבקה באמונה וממליצה להורים "תלחמו עד שתמצאו את הטיפול הנכון ואת המקום שיוכל להרים אתכם ואת הילד". היא מדגישה את חשיבות התמיכה ממי שעבר חוויה דומה, ומבקשת מהחברה: "תקשיבו לילדים! כשילד זועק לעזרה, תסתכלו לו בעיניים ואל תתעלמו".
פגיעה, אשפוז יום ו'ללכת על ביצים'
הפצת תמונה ודרישה להקשבה
בגיל 10, א' הייתה מעורבת בתאונת דרכים, סבלה מכאבים, ולאחר שאמרה שהיא נחנקת, הפסיקה לדבר למשך 24 שעות. מכיוון שלא עלו ממצאים פיזיים, הומלץ על טיפול רגשי, ובמשך שנה טופלה על ידי עובדת סוציאלית ופסיכיאטרית. במהלך הקורונה, הבחינה הפסיכיאטרית בתחילתה של אנורקסיה אצל א', שבגיל 11.5 עסקה בספורט שעות ארוכות ופחדה לאכול. המצב הידרדר, ובגיל 14 התמוטטה בדרך לבית הספר. באותו יום הפסיקה שוב לדבר, עצמה עיניים והתנתקה.
לאחר שבוע של בדיקות במחלקת הילדים, נקבע כי מדובר בבעיה רגשית – דיכאון ואנורקסיה. במהלך אשפוז של חודש במחלקת בריאות הנפש, התגלה הסוד הגדול של א': היא עברה תקיפה מינית בבית הספר ולא סיפרה לאיש. הגילוי איפשר לצוות לטפל בה בדרך המתאימה. במשך 3 חודשים א' שוקמה, בתהליך שכלל כאב, פלאשבקים, התנתקויות ופגיעה עצמית. מנהלת בית הספר לא הסכימה לקבלה בחזרה, והיא למדה בגהה במשך 5 חודשים. היום היא סובלת מדיכאון קל, התגברה על האנורקסיה, ותדירות הפגיעות העצמיות נמוכה. האם מרגישה שא' קיבלה תמיכה וליווי לאורך כל הדרך, מה שמאפשר לה להשתקם ולנהל אורח חיים בריא ככל הניתן.
א', אמא לנערה מתבגרת, מספרת שאחד הרגעים הקשים ביותר היה כשתמונה של בתה מנסה לפגוע בעצמה הופצה ברשתות והגיעה לכל הנוער בישוב. היא חשה שהצוות בבית הספר התעסק בעיקר בהשפעה על הילדים האחרים והמצוקה של בתה הייתה "זניחה". היא בחרה להתמודד באמצעות עשייה – חיפוש מטפלים ומסגרת מתאימה. א' הבינה שהמצב "נפוץ, שקוף ומורכב" והיא גילתה כמה מעט אנשים מבינים את עוצמת הקושי. מסרה הוא למצוא מי לשתף, כיוון שזו לא בושה להיות מתמודד נפש, וזו לא בחירה של המתמודד. היא מבקשת להעביר מסר של תקווה: "קחו הרבה אוויר, וחמלה עצמית ונסו להנות מה'יש'".
אנורקסיה וגילוי הסוד
בגיל 7, א' חוותה אלימות קשה מקבוצת ילדים בבית הספר, אירוע שהוביל אותה לבכי, התכנסות והפסקת אכילה. היא טופלה על ידי פסיכיאטר ודיאטנית, והחלה לקבל טיפול תרופתי. התופעות החמירו – אלימות, בריחה מהבית, נעילה בחדר וירידה דרסטית במשקל. למרות שהוזכר אשפוז, לקח להורים זמן להבין שזה מה שנדרש. לאחר החמרה וחוות דעת נוספות, הבינו שהבת שלהם חווה מחשבות אובדניות, ויומיים לפני תאריך האשפוז המוסכם, א' ניסתה להתאבד ונמצאה ברגע האחרון עם חצי גוף מחוץ לחלון. בגיל 9, היא אושפזה בבית החולים לבריאות הנפש בנס ציונה.
ההתחלה הייתה קשה: ההבנה שהיא נשארת לבד והקושי של האחים שנשארו בבית ללא אבא ואמא. ההורים הרגישו אבל יומיומי על הילדה שהייתה עד גיל 7 ולא תחזור. גם בני המשפחה הקרובים עברו תהליך אבל, אך רובם לא יכלו להכיל את המצב. המשפחה חשה בדידות, אשמה, בושה, שיפוטיות, חריגות ואי רצון להסביר לאחרים מה קורה. גם הפן הכלכלי נפגע, ומשלב מסוים לא קיבלו תמיכה מהמדינה. הם למדו על בשרם כמה קשה להיות "חלק מנפגעי תחום בריאות הנפש". לאחר מסכת בדיקות וניסיונות איזון בבית החולים, אובחנה א' עם מאניה דפרסיה.
אחרי כשנה וארבעה חודשים א' חזרה הביתה, אך ההתדרדרות לא איחרה לבוא, והחלום לחזור להיות משפחה 'נורמלית' התנפץ. א' עברה לפנימייה פוסט-אשפוזית, שם היא נמצאת עד היום ומקבלת מעטפת תומכת של מסגרת, צוות ברור, גבולות ויציבות. ההורים מבקרים אותה מדי שבוע, וחזרו להיות "רק" ההורים שלה. האם (י') מעריצה את בתה על ההתמודדות, והמשפחה כולה למדה לקבל יותר את האחר ולהתלכד. לאחר שטיפלו באחים, ההורים התפנו לשקם את הזוגיות שלהם. מסרם החשוב הוא שהם יהיו שם בשביל הילדים "בכל מצב".
א׳ ואובדן הילדות שהייתה
אובדן הילדות
עמותת ״זה בנפשי״
טלפון: 051-230-1343
רחוב החצב 10, תל-מונד, 4061132,
ת.ד 436
ח.פ. 580708162
עמותת ״זה בנפשי״
טלפון: 051-230-1343
רחוב החצב 10, תל-מונד, 4061132,
ת.ד 436
ח.פ. 580708162